"לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שהחיים ביקשו לקבל מאיתנו" (ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות")
בחודש מרץ השנה הונחה אבן פינה למרכז "תקומה" בבית לוחמי הגטאות. רעיון הקמת מרכז שיעסוק בתקומת הניצולים נרקם כבר לפני כשנה וחצי, בהובלת היסטוריונית בית לוחמי הגטאות, פרופ' חנה יבלונקה ומנכ"ל הבית, יגאל כהן.
בית לוחמי הגטאות הוקם על ידי גיבורי מרד גטו ורשה אשר גם הקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות ולמרות היותו מוזיאון היסטורי, הוא מסמל את התקומה באופן מעשי ומוחשי ביותר ובייחוד בהיותו חלק מהקיבוץ. מקימיו האמינו בבחירה בחיים ועמלו על השיקום כקהילה וכבודדים, בעשיה ועמל, נתינה וחיי קהילה.
נזכרתי באירוע הנחת אבן הפינה למרכז "תקומה" בבית לוחמי הגטאות ומה חשבתי באותו ערב. על הרופאים שבחרו בחיים, שבחרו בתקומה, או אולי שהתקומה בחרה בהם כי לא היתה ברירה. עסקנו הרבה בעבר בתפקיד המרכזי של צוותי הרפואה היהודיים בגטאות ובמחנות, בסיפור המדהים של בניית מערכות רפואה מתפקדות בגטאות בתנאים בלתי אנושיים ותוך כדי כך גם עיסוק במחקר והוראה.
לאחר המלחמה נותרה עבודה רבה בידי הרופאים. מיד עם שחרור המחנות היה צורך בטיפול בניצולים ובמקביל במחנות העקורים - טיפול בפצועים וחולים ותחילת השיקום. ובהמשך, רופאים ניצולי שואה שבחרו לעלות לישראל היוו אבני יסוד בבניית מערכת הבריאות של מדינת ישראל ושימשו בכל התפקידים האפשריים, מרופאים כפריים באזורי הפריפריה ועד מנהלים בעמדות מפתח במערכת הבריאות שנבנתה.
כריכת הספר "לאחות את השברים", הוצאת יד ושם
ד"ר רחל הרצוג חקרה את קורותיהם של הרופאים ניצולי השואה שעלו ארצה ופרסמה את מחקרה המאלף בספר "לאחות את השברים" (הוצאת יד שם, 2019). המחקר עוקב אחרי קליטתם של רופאים ניצולי שואה בארץ, קשיי הקליטה והאתגרים של הממסד הרפואי בקבלתם והכנסתם לעבודה. מתוך המחקר עולה תמונה מורכבת של התערותם של הרופאים ניצולי השואה בארץ, אך ניכרים מאוד החוסן ויכולת השיקום המאלפים של רופאים, שאך לפני זמן קצר חוו שואה בעצמם.
פרימו לוי תיאר את פעילותם של הרופאים באושוויץ מיד לאחר שחרור המחנה: "הרופאים, מרביתם חולים בעצמם, היו כמה עשרות בלבד, וחסרו לגמרי תרופות וחומרים סניטריים, בעוד שלפחות שלושת רבעים מחמשת אלפים החוסים במחנה נזקקו לטיפול" (מתוך "לאחות את השברים"). ועוד עדות: "... עתה הופנו כוחות אלה אל פעולות השיקום... בתוך ימים אחדים התארגנו בתי חולים מאולתרים בחלק מן המחנות... ניתן היה להצביע על שני שלבים ברורים בפעולות השיקום: השלב הראשון כלל טיפול בחולים בתוך המחנה עצמו ובשלב השני הוקמו בתי חולים חדשים ביוזמתם של האסירים לשעבר" (בלה גוטרמן, מתוך "לאחות את השברים").
ממחקרה של רחל הרצוג עולה כי בשנת 1951, לאחר גל עליה ראשון של רופאים מאירופה, היוו הרופאים ניצולי השואה כשליש מכלל הרופאים בישראל (1,210 מתוך 3,361). רוב הרופאים ניצולי השואה היו מפולין וגרמניה. בשנים טרם מלחמת העולם השנייה היה לרופאים היהודים מקום מרכזי במוסדות הרפואה במדינות אלו והיו ביניהם רופאים ידועי שם ומובילים בתחומם ברמה בינלאומית, ולכן אין פלא כי מוצאם של הרופאים ניצולי השואה היה בעיקר משם. רופאים אלה עברו את זוועות השואה והמשיכו לעסוק ברפואה ומחקר כחלק מתהליך השיקום.
הבחירה בחיים עבורם היתה גם להמשיך לעסוק ברפואה. כאשר אדם עוסק בעזרה לאחר, בעשייה, בקידום קהילה, הוא עוסק בשיקום החברה אך במובנים רבים בשיקום עצמי.
בימים קשים אלה, כאשר אנו מגששים את דרכנו באפלה וחלקנו לא מוצאים נחמה או אור בקצה, אותם ניצולים מהווים עבורנו השראה. בערב הנחת אבן הפינה של מרכז "תקומה" בבית לוחמי הגטאות רואיינו מספר ניצולים ותיקים וסיפוריהם לא ייאמנו. אנשים שעברו את הרע מכל ויחד עם זאת הקימו משפחות, הובילו קהילות, ויכלו גם לשמוח ולהאיר את סביבתם. כל אחד בתחומו - באמנות, ביצירה, בספרות ועוד.
סיפרתי לאליזבט, האמונה על התרבות בפקולטה לרפואה של בר אילן בצפת, על תחושתי באותו ערב ועל המחשבה לדבר השנה על תקומת הרופאים. והחלטנו יחד שנאיר השנה זרקור על הרופאים שבחרו בחיים לאחר השואה. בטקס יום השואה בפקולטה לרפואה בצפת נספר את סיפור תקומתם בשל הרופאים ניצולי השואה ונזכיר כמה דמויות בולטות, ביניהם:
ד"ר מארק דבורז'צקי (במרכז) בפתיחת הועידה התשיעית של ארגון נכי המלחמה בנאצים. צילום: ויקפדיה
ד"ר מארק דבורז'צקי, שהיה רופא בגטו וילנה, עלה לארץ לאחר המלחמה, עבד כרופא ועסק רבות בתיעוד השואה וחקר השואה. ד"ר דבורזצקי יסד ב-1959 את הקתדרה לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, שהיתה הקתדרה הראשונה לחקר השואה בעולם; היה מחלוצי חקר הרפואה בשואה ופרסם מאמרים וספרים בנושא והעיד במשפט אייכמן. על פעילותו בחקר השואה הוענק לו פרס ישראל בשנת 1953. ד"ר דבורז'צקי כתב מעין "יזכור לרופאים" אותו אנו קוראים כקריאת יזכור בכל שנה בטקס יום השואה בפקולטה לרפואה בצפת.
ד"ר נח קפלינקי. צילום: ויקיפדיה
ד"ר נח קפלינסקי היה רופא בגטו סלונים, עלה לארץ בשנת 1945 כרופא נשים ושימש בתפקידי מפתח במערכת הבריאות בארץ: היה יו"ר ארגון רופאי קופת חולים כללית, יו"ר ההסתדרות הרפואית ודיקן משנה בבית ספר לרפואה בתל אביב. ד"ר קפלינסקי כתב את זכרונותיו מתקופת השואה בספר "קשת בענן".
ד"ר ויולה טורק למדה רפואה בסלובקיה ונאלצה להפסיק את לימודיה בשל היותה יהודיה. היא גורשה לאושוויץ ולאחר מכן למחנה עבודה בשלזיה, שם עבדה במרפאה. לאחר המלחמה בחרה לחזור ללימודי הרפואה ומשם המשיכה לעבוד כרופאה בבית מרפא לניצולי שואה בהרי הטאטרה.
ד"ר ויולה טורק עם שר הבריאות ויקטור שם טוב, כמנהלת לשכת הבריאות, מחוז דרום, אמצע שנות ה-70. צילום: יד ושם
היא עלתה לארץ עם בעלה, ד"ר גבריאל טורק, שהיה רופא אורתופד. הזוג השתקע בבאר שבע וד"ר טורק שימשה כרופאה מחוזית ומנהלת הלשכה המחוזית של משרד הבריאות בנגב, יסדה את שירותי הבריאות לבדואים בנגב ויחד עם בעלה היתה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. בתה, פרופ' חנה יבלונקה, היא היסטוריונית חוקרת שואה ומשמשת כהיסטוריונית של בית לוחמי הגטאות.
פרופ' משה פריבס. צילום: ויקיפדיה
פרופ' משה פריבס, יליד ורשה, אשר גויס כרופא לצבא הפולני במלחמת העולם השנייה ונפל בשבי הסובייטי, עלה ארצה בשנת 1951, וגם הוא שימש בתפקידים בכירים במערכת הבריאות בארץ: דיקן משנה בביה"ס לרפואה באוניברסיטה העברית, ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, דיקן ביה"ס לרפואה ונשיא אוניברסיטת בן גוריון. בשנת 1990 הוענק לו פרס ישראל במדעים.
היו עוד רופאים ניצולי שואה רבים, שתרמו כל אחד בדרכו. לכולם אנו חבים חוב גדול על בחירתם בחיים וכוחות הנפש שמצאו על מנת להשתקם ובכך היוו נדבך חשוב בהקמת מערכת הבריאות בארץ.
העבודה על המצגת לטקס יום השואה יחד עם הסטודנטים מהווה חלק מתכנית הוראת רפואה ושואה בפקולטה לרפואה בצפת. אליזבט שוחט, סטודנטית לרפואה במסלול ארבע שנתי, אחות במקצועה, היא נציגת אגודת הסטודנטים שאחראית השנה על טקס יום השואה. על תחושותיה במהלך עבודת ההכנה כתבה אליזבט: "השנה הנושא רגיש במיוחד ומעלה תחושות קשות מאי פעם. ד"ר הדס שאשא-לבסקי הציעה לדבר על נושא התקומה. בן רגע התחברתי מאוד לרעיון, כי זה מה שחיפשתי עמוק בתוכי. חיפשתי את קרן האור הקטנה בכל החשכה שעוטפת אותנו מזה זמן רב. הבנתי שזה גם המסר שאני רוצה להעביר בטקס. מסר של תקווה, של יכולת לקום עם ראש מורם ולבחור בחיים.
"במהלך קריאת החומרים בנושא תקומה ככלל, ותפקיד הרופאים בתהליך התקומה והשיקום בפרט גיליתי עולם שלם שלא הכרתי לפני. עולם של גיבורים אמיתיים. הרופאים שבעצמם היו ניצולים וסבלו מפגיעות קשות בנפש ובגוף, מצאו בתוכם כוחות לעזור לאחרים. אותם רופאים אף עלו לארץ ישראל והקימו את מערך הרפואה בארץ. לצד הכאב הרב על הזוועות של השואה והשבעה באוקטובר, התעוררה בליבי תקווה לעתיד טוב יותר. ולמרות שלא הכל תלוי בנו, דור הרופאים העתידי, אני מאמינה שיש לנו את ההזדמנות והכוחות לרפא ולשקם את עצמנו ואת הסובבים אותנו".
כנס נהריה ה-24 על רפואה ושואה ע"ש פרופ' שאול שאשא יתקיים השנה ב-5 ביוני במרכז הרפואי לגליל בנהריה, כמו כל שנה. השנה נעסוק בחשיפת מחקרים חדשים בנושאי רפואה ושואה, נושאי חינוך והוראה של רפואה ושואה ובפאנל הסיום נדון בהשלכות לימינו. את הכנס תחתום הרצאת אורחת של פרופ' חנה יבלונקה בנושא תקומת הרופאים ניצולי השואה.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
