משמעות המחקר שמצא כי אין סיכון מוגבר לסרטן בקרב הורים שכולים ניצולי שואה

המאמר המעניין והחשוב שכתבו כהן ועמיתיו הישראלים הוא בתחום הפסיכולוגיה הרפואית והאפידמיולוגיה, ומתמודד עם ההשפעה של טראומת השואה (גורם דחק מהעבר הרחוק) ושכול של בן בוגר בעקבות מלחמת יום כיפור או עקב תאונה (גורם דחק מהעבר הקרוב) על התחלואה והתמותה מסרטן.

מדובר בשתי טראומות מרכזיות שנוגעות בשורשי הוויית חיינו במדינת ישראל ובמחיר שהם גובים מאתנו, במונחי תחלואה ותמותה מסרטן. בה בעת, החוקרים שואלים גם שאלה רחבה וכללית יותר: האם התוספת של גורם דחק מהעבר הקרוב (אובדן בן) מעלה את הסיכון לתחלואה ולתמותה מסרטן בקרב אלו שנחשפו לגורם דחק מרוחק (השואה)?

בסקירת הספרות המדעית הרלוונטית והרחבה החוקרים מצביעים על כך שהעדויות על קשר בין גורמי דחק מרכזיים וסרטן הן עמומות.

בעזרת מתודולוגיה מרשימה ומורכבת החוקרים דגמו מתוך עֻקְבָּה של 6,248 הורים שכולים שאיבדו ילדים בין השנים 1970-1977, 904 הורים שכולים שהם גם ניצולי שואה, ו-933 הורים שכולים שאינם ניצולי שואה. ראוי לציין, שמספרי הנבדקים הגדולים מעניקים למחקר עוצמה סטטיסטית גבוהה. נתוני התחלואה מסרטן התקבלו ממרשם הסרטן הישראלי. הקישור בין מרשם הסרטן הישראלי למרשם האוכלוסייה סיפק מידע על מועד האבחנה, התחלואה והתמותה מסרטן. בתוך כך, החוקרים הגדירו את קבוצת ניצולי השואה בדרך מקורית; קבוצת ההורים השכולים ניצולי שואה כללה הורים שעלו ארצה מארצות אירופה שנשלטו על-ידי הנאצים בין השנים 1947-1954, שעה שקבוצת ההשוואה של הורים שכולים שאינם ניצולי שואה כללה הורים שכולים שנולדו באירופה, אך עלו ארצה לפני 1945. בשתי הקבוצות לא נכללו יוצאי בריה"מ לשעבר, משום שחווית השואה שעברו שונה מזו של שאר ארצות אירופה. איתור ההורים האבלים שאיבדו ילד או שני ילדים בוגרים במלחמת יום-כיפור נעשה בעזרת מעקב אחר רשומות משרד הביטחון וספרי הזיכרון. איתור ההורים האבלים שאיבדו ילד באירוע חיצוני שלא נגרם מפגיעה עצמית (בעיקר תאונות דרכים) נעשה בעזרת רשומות הלמ"ס והקישור למרשם האוכלוסין.

מתוצאות המחקר עולה, שאין הבדל סטטיסטי מובהק לסיכון לתחלואה ולתמותה מסרטן בקרב ההורים השכולים ניצולי השואה, בהשוואה לקבוצת ההורים השכולים שאינם ניצולי שואה. עוד נמצא, שבכל הקשור לתחלואה מסרטן בתקופה שקדמה לשכול, קבוצת ניצולי השואה נמצאת בסיכון מוגבר.

אפשר להבין את תוצאות המחקר כמעידות על כך שלטראומה הראשונה, המרוחקת, של השואה יש השפעה על התחלואה מסרטן בתקופת טרום השכול, מה שמתיישב עם תוצאות מחקרים אחרים על הסיכון המוגבר לסרטן בקרב ניצולי שואה. הממצא על-פיו אין יותר מקרי תחלואה מסרטן בקרב הורים שכולים שעברו את טראומת השואה לעומת אלו שלא, מרמז שהסיכון לחלות בסרטן מושפע למעשה מטראומה מרכזית אחת, והתוספת של עוד טראומה לא מוסיפה לסיכון.

כלומר, לטראומה המרכזית הראשונה, המרוחקת או הקרובה, יש השפעה על סיכון מוגבר לתחלואה ולתמותה מסרטן, אך לא כך לגבי הטראומה המרכזית הנוספת. מן האפשר, כפי שגם החוקרים מרמזים, שלקבוצת ניצולי השואה ששרדו את הסרטן לפני השכול יש גורם חוסן שלא היה לאלו שלקו בסרטן.

החוקרים מציעים הסברים אנדוקריניים ופסיכולוגיים לממצאי המחקר, המתבססים על השפעות ארוכות טווח ידועות של דחק או טראומה מרכזית. אפשר שגם מנגנונים אפי-גנטיים שגורמים לשינויים בכרומוזום ללא שינוי ברצף ה-DNA מעורבים בסיכון לתחלואה מסרטן לאחר הטראומה.

בנוסף, אחת הבעיות, כפי שעולה מבין השורות, היא שסרטן הוא שם רחב למחלה שכוללת בתוכה מחלות שונות, ומן האפשר שהחיפוש המוכלל אחר קשר בין גורמי דחק מרכזיים לבין שורה ארוכה של גילויי סרטן, או מחלות שונות הנכללות תחת הקטגוריה של סרטן, מטעה.

נכון יהיה לבסס את ממצאי המחקר הנוכחי בהקשרים רחבים יותר, ולבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של הצירוף בין גורמי דחק מרכזיים (טראומות) מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב לעומת ההשפעה של טראומה מרכזית בודדת, מהעבר הקרוב, על הסיכון לבריאות הציבור.

כתב: ד"ר רפי יונגמן, המרכז האקדמי - רופין